על המסתורין שבתהליך הטיפולי, ההפתעות שבדרך וכוחו המרפא של הקשר הטיפולי:
אני אוהבת להקשיב לדבריהם של מטפלים מבוגרים, ממש מבוגרים, אלו שיכולים להתבונן בפרספקטיבה של זמן ולדלות תובנות משמעותיות מתוך אלפים רבים של טיפולים, נותנים לרעשי הרקע ‘לשקוע לתחתית הכוס’ ולתובנות החשובות באמת לצוף למעלה, להתבהר.
אחד המטפלים המבוגרים והנפלאים ביותר שאני מכירה הינו ד”ר ארווין יאלום.
אני אוהבת לקרא את סיפוריו על הטיפולים הרבים שקיים לאורך מעל 50 שנות עבודתו כמטפל.
בספרו ‘כולנו בני חלוף’, אותו כתב בגיל 83, הוא מספר על טיפול שהתקיים יובלות לפני כתיבת הספר, בשנת 1982, בגבר ששמו אלווין קרוס.
הסיפור מגולל את קורות חייו של אלווין, רדיולוג בבית החולים של סטנפורד, מי שמוסר לחולים את תוצאות הסריקה הרדיולוגית שלהם, ה’שליח’ המבשר על המחלה הנוראית, על גזר דינם הרפואי האיום.
מותו הטרגי של אחיו הצעיר של אלווין ומותם הפתאומי של שני הוריו הותירו בו טראומה שפועמת בקרבו יום יום באמצעות תזכורות מוות בעבודתו היומית.
עם השנים התפתחה אצלו חרדת מוות שפגעה באיכות חייו, בין היתר ביכולתו לטפח מערכות יחסים חבריות ורומנטיות. הוא סבל מבדידות עמוקה.
על אף שהצליח לייצר קשרים טובים עם נשים עימן יצא, הרגע בו פקדו את ביתו בפעם הראשונה הפך לרגע בו הסתיים הקשר.
לאחר חודשי טיפול רבים, בצעד חריג, שאינו נכלל ברשימת טכניקות הטיפול הפסיכולוגי באשר הן, ולא באמת ברור מהיכן הגיע, ביקש יאלום לקיים את הטיפול הבא בביתו של אלווין.
לאחר התנגדות רבה מצידו של אלווין, והתעקשות עדינה מהצד שהני, נקבע המועד.
יאלום הגיע לביתו והזדעזע מערמות החפצים והפריטים שהיו בו וחסמו את המרחב כולו. אגרנות כפייתית. הוא לא ראה את זה קודם.
זה היה השלב בו אלווין ביקש לסיים את הטיפול שהתפרס על פני תקופה ארוכה ונראה היה שאינו מייצר שינוי משמעותי בחייו. למורת רוחו של יאלום הם נפרדו לשלום.
במשך תקופה ארוכה ליוותה את יאלום תחושת החמצה של טיפול שכשל.
לאחר כמה יובלות הם נפגשו במקרה בהלוויית מזכירתו המסורה של יאלום, מולי.
מסתבר שאלווין התחתן לפני שנים רבות. אשתו של אלווין ביקשה להודות ליאלום על הטיפול שהתקיים לפני עשרות שנים והביא להיכרותם, נישואיהם ולידת ילדיהם המופלאים.
“אני זוכר שבעקבות הפגישה האחרונה (עם אלווין, ש.א) דיברתי באדיבות מסוימת עם ידיד קרוב וותיק, פסיכיאטר גם הוא, כדי שיעזור לי להתמודד עם מפח הנפש שלי על שפישלתי באופן מחפיר כל כך במקרה. אבל כעת, אחרי הפגישה שלנו בטקס הקבורה של מולי, היה עלי לבחון מחדש. האם באמת פישלתי שם ? אלווין נראה נהדר ויש לו שני ילדים ואישה מקסימה, שאמרה לי שאני אחראי לנישואים שלהם. איך כל זה התחולל ? כנראה הייתי יעיל יותר משחשבתי. סקרנותי התלהטה שוב”.
כששאל אותו יאלום מהיכן הוא מכיר את מולי, מזכירתו האישית, מבט של הפתעה עלה על פניו של אלווין :
“אתה לא זוכר? יום או יומיים אחרי הפגישה האחרונה שלנו התקשרת ומסרת לי את שמה והצעת שאצור איתה קשר כדי שתעזור לי להשליט סדר בבית”.
“אוי, בחיי, זה לגמרי פרח מזכרוני, ובאמת התקשרת אליה?”
“בהחלט. מה, היא אף פעם לא דיברה איתך על זה?”
מסתבר שלא : “היה לה קוד של כבוד, היא שמרה על סודיות מוחלטת ביחס לזהות הלקוחות שלה”.
יאלום עדיין לא הבין את הקשר שבין מולי לשינוי הנפלא הנראה בחייו של אלווין :
“היא תפסה פיקוד. פיקוד מוחלט, הכוונה. בתוך כמה ימים הבית היה נקי ומסודר יותר משהיה אי פעם, והיא טיפלה בבית ובחשבונות שלי, במיסים שלי, ובכל העניינים שלי מאז ומאילך. הייתי לקוח שלה עד יום מותה. לעיתים קרובות אמרתי למוניקה עד כמה אני אסיר תודה לך. אתה חוללת מהפך בחיי. נתת לי כל כך הרבה. אבל יותר מכל, נתת לי את מולי. היא היתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, חוץ, כמובן ממוניקה ושני הילדים הנפלאים שלי”.
וכך מסכם יאלום את תובנת הטיפול הזה, שהגיעה אליו בדרך מקרה, לאחר יותר משלושים שנה :
“אחרי שיחתינו, ראשי הסתחרר ממחשבות על חוסר האפשרות ללמוד אי פעם איך פסיכותרפיה פועלת. אנו המטפלים חותרים בלהט רב כל כך לדיוק בעבודתנו ושואפים להיות אמפיריקנים מכווננים ברגישות מירבית, מנסים להביא תיקונים בהסטוריית ההתקשרות או בשרשרת הדנ’א של המטופלים שלנו. ובכל זאת מציאות עבודתנו לא תואמת את הדגם הזה, ולעיתים קרובות אנו מוצאים את עצמנו מאלתרים כשאנו ומטופלינו מגששים יחד באפלה במסענו לקראת החלמה.
כעת, בשנות הזהב שלי, אני שורק חרש לעצמי כשאני משתאה מהמורכבות ומאי הצפיות של החשיבה וההתנהגות האנושית.
כעת, הדבר היחיד שלמדתי לדעת בוודאות הוא שאם אני יכול ליצור סביבה אכפתית ואותנטית, המטופלים שלי ימצאו את העזרה שהם זקוקים לה, לעיתים קרובות בדרכים מופלאות שמעולם לא יכולתי לחזות מראש או אפילו לדמיין.
תודה לך, מולי.”
אוצר של ממש הסיפור הזה. תזכורת חשובה למסתורין הקיים בטיפול, לחשיבות ההקשבה לתחושות הבטן, לנכונות להניח לרגע קט לידע המוכר והפורמלי, ומעל לכל – לחשיבות הקשר הטיפולי האכפתי והאותנטי – מרחב בעל סגולות מרפא, בתוכו מתקיימים לעיתים קסמים שלא ניתן לחזותם מראש.
וכך הוא כותב באחרית הדבר :
“הדבר החשוב ביותר שאני, או כל פסיכיאטר אחר, יכול לעשות הוא להעניק יחסי ריפוי אותנטיים שמטופלים יכולים להפיק מהם את מה שהם זקוקים לו.
אנו משלים את עצמנו שפעולה ספציפית כלשהי, בין אם היא פרשנות, השאה, תיוג מחדש או חיזוקים, היא “ה” גורם המרפא.
שוב ושוב מצאו המטופלים בסיפורים האלה תועלת בדרכים שלא היתה לי שום אפשרות לצפותן מראש.
בכל מקרה הגיתי, או לפעמים נתקלתי במקרה בגישה ייחודית לכל מטופל שאינה נמצאת בשום מדריך טיפולי.
כיוון שלעולם לא נדע בדיוק איך עזרנו, צריכים אנו המטפלים ללמוד לחיות בנוחיות עם תעלומה כשאנו מלווים מטופלים במסעם לגילוי עצמי”.
ואז אני שואלת את עצמי :
“ללמוד לחיות בנוחיות עם תעלומה” – האין זה סודם המתוק של החיים עצמם ?
