אני מרגישה שהמופע של בדידות הולך ותופס מרחבים גדולים יותר בעולם שלנו. כל שנה אני פוגשת אותה במינון גבוה יותר בקליניקה, בסדנאות ואיפה לא בעצם…?
הבדידות הפכה למגפה של ממש ולתחושתי אינה מקבלת את תשומת הלב הראויה לה במרחבי הטיפול, המחקר, השיח המקצועי העולמי..
היא משפיעה על בריאותנו הנפשית והפיזית, תורמת להרבה מאד סבל נפשי ואף ‘מקצרת’ את תוחלת החיים –
הבדידות משפיעה על תוחלת חיינו יותר מעישון של 15 סיגריות ביום! זה נשמע די הזוי, אני יודעת, אבל זה ממצא ממש אמיתי.
אני חושבת שהגיע הזמן שנפנה אליה את המבט ונפעל במרחב הזה, בכל שלבי החיים :
נלמד גננות/ים ומורות/ים כיצד לעבוד עם הילדים ‘מניעתית’, כן, נתחיל מגני הילדים, דרך בתי הספר, הצבא, האקדמיה, מקומות העבודה וכלה בכל מסגרת אנושית אפשרית.
מגיל מאד צעיר נלמד, נדגיש ונטפח את מלאכת מערכות היחסים (האמיתיים, לא עם הצ’ט) ונלמד את ילדינו וגם אותנו כיצד לבנות, לתחזק, לטפח ולשמר מערכות יחסים מזינות.
הרבה יותר נוח לנו, לאנושות, להתעסק עם נושאים סקסיים של פיתוחים טכנולוגיים, בינה מלאכותית ומה לא… הכי חכם, הכי מתוחכם, הכי חדשני. רק כדי להתרחק ממה שנמצא ממש כאן לידינו והוא לא כזה נעים… הבדידות, ההתמכרויות, משבר הבריאות הנפשית, הקוטביות, האלימות, ואני כבר לא מדברת על משבר האקלים ועל נושאים בוערים נוספים.
מלאכת מערכות היחסים היא בעיניי אחת המלאכות החשובות שיש לו, לאדם, וישנם אלו שפיתחו מלאכה זו לאמנות של ממש.
מי ייתן ונקדיש כולנו, כחברה וכפרטים, קצת יותר אנרגיית חיים לטיפוח מלאכה חשובה זו.