תמימות זו מין תופעה שסקרנה אותי מאז ומעולם. שנים שניסיתי לפענח את המבנה של האיכות/התדר הזה (עדיין בדרך..).
תמימות יכולה לנבוע מחוסר מודעות, מהכרות לא מספקת עם תחום/נושא מסוים, מבורות, מנטייה לראות רק חלקים מסוימים מהתמונה (לעיתים רבות בשל קשיים קשביים, אך לא רק, מחוסר רצון לראות את כל החלקים (בדר’כ בשל הקושי לפגוש חלקים לא נעימים/מעוררי חרדה) ומגורמים רבים נוספים.
ונכון, אפשר לקרוא לה פשוט ‘חוסר מודעות’, יש המוסיפים שם את תבלין ה ‘על הרצף’ או תבלינים קשביים כאלו ואחרים, אבל מבחינתי לתמימות יש מופע ספציפי וייחודי משלה.
המפגש עם מופעים משמעותיים של תמימות לעיתים מרגיש לי כמו מפגש עם ‘תיירים’ או אנשים ש ‘אינם מכאן’, אינם דוברי שפה. כאילו הגיעו ממרחב אחר של חיים, כוכב אחר, בו נהוגות תשתית קיום ותוכנת הפעלה אחרת לגמרי.
בתמימות יש הרבה איכויות – יופי, טוהר, יושרה, התלהבות, שמחה פשוטה ונקיה, אבל עלולים להיות בה גם כאמור חלקים של עיוורון, חוסר מודעות, לקות הבנתית – המביאים לעיתים למצבי קושי, סבל ואף סכנה.
עקב היותה תדר מעט ‘ילדי’, היא יכולה להיות מושכת, מסקרנת, משיבת שמחה ומשובבת נפש. המופע שלה יכול להיות קליל ומשעשע, אבל גם מגביל, מעוור, מחריש ומייצר סבל.
הבעיה עם תמימות מומחשת במשפט הזה – “התמימות משחקת בחצר האחורית של הנבערות” (אנונימי).
ואכן פעמים רבות אני רואה כיצד היא הולכת יד ביד עם העדר מודעות/הבנה ומתבטאת בחיי היום יום בשיקול דעת מוטעה עד כדי בוחן מציאות לקוי שמסתיימים לא אחת במפח נפש גדול.
אני מרגישה שהמבנה הזה של תמימות זקוק לבמה ותהודה גדולים יותר בתקופת הטשטשת הכרונית שלנו.
שהמחיר שאנשים משלמים עליו די גבוה. שחשוב לדבר עליו, להתבונן בו, לחקור ולהבין אותו כדי ללמוד כיצד לטפח איכויות מאזנות, מין ‘אנתידוט’.
המופעים של תמימות בעידן הערפול המתקדם הם ממש מגוונים:
תמימות הורית המייצרת קרקע פוריה לעיצוב מעט נרקסיסטי/מניפולטיבי של ילדים.
תמימות במערכות יחסים זוגיות המייצרת קרקע פוריה למערכות לא מיטיבות ואף רעילות.
תמימות במקום העבודה. תמימות בזירות פיננסיות, שירותיות. תמימות המין האנושי מול פיתוחים טכנולוגיים מלהיבים כאלו ואחרים (כן, כן, גם הבינה המלאכותית הכריזמטית..). תמימות אזרחית פוליטית, ועוד ועוד.
התמימות מתממשקת ממש חזק עם נושא הגבולות ופוגעת ביכולת שלנו להבין, להציב ולשמור על גבולות בריאים במערכות יחסים.
העניין הוא שיש מה לעשות עם תמימות. וזה חשוב בעיניי. בתקופה בה התדר הקולקטיבי רוטט בקיטוב, הקצנה, כוחנות, אלימות, טשטוש בין אמת לשקר, בין אדם לאלגוריתם – ממש חשוב לעסוק במבנה הזה.
איך? לעצור. להתבונן פנימה. לזהות האם המבנה הזה קיים בי, מה הדומיננטיות שלו ובעיקר מהו טיב השפעתו על חיי? האם אני משלם עליו מחירים? באיזה תחומים? האם הוא פוגע בשיקול הדעת שלי, בהחלטות שאני לוקחת? מה השפעתו על מידת הבריאות של מערכות היחסים שלי?
יש בינינו לא מעט ‘מתורגמנים’ – אנשים (חברים, מכרים, חברי משפחה וכו’) שיכולים לסייע לנו ללמוד ולהבין ‘כדורארצית מדוברת’. אנשים שיש להם יכולת ממש טובה לזהות רבדים נוספים.
אנחנו לא תמיד מבינים כמה חשוב שנעזר בהם.
אפשר ללכת לטיפול כדי להגביר את המודעות שלנו.
אפשר לייצר מנגנוני השהייה מסוימים במקומות הרגישים יותר.
אפשר ללמוד ‘לשפר את הראייה’ שלנו. וגם את השמיעה והחישה (של ‘תחושות בטן’, תחושות גופניות וכו’).
אפשר לזהות את האנשים או המצבים שלא ממש מתאימים לנו.
אפשר ללמוד כיצד לעבוד נכון יותר עם התמימות שלנו, ובימים של טשטשת כרונית בין האמת לבין כל מה שלא – אני מרגישה שזו מלאכת חיים ממש ממש נדרשת.